האתיקה הגאולית - האתיקה היחידה שאפשרית

בפוסט הזה אדבר על מהי האתיקה הגאוֹלית (= גאו-ליברטריאנית), אציג את ההוכחה בשבילה, ואסביר למה היא האתיקה הנכונה הבלעדית.

הפוסט הזה הוא החשוב ביותר בסדרה על האתיקה הגאוֹלית!
כדאי לקרוא את החלקים הקודמים כדי לקבל הקדמה לפוסט הזה, אבל זה לא הכרחי.

אפשר לסכם את מה שראינו בפוסטים הקודמים באופן הבא:

חילקנו את המושג מוסר ל2 – מוסר סובייקטיבי, שהוא הערכים של אנשים.
ומוסר אובייקטיבי שאותו אני מכנה האתיקה.

 

הערכים משתנים בין אדם לאדם ובין זמן לזמן, והאדם יכול להחזיק
אפילו ערכים סותרים בו זמנית, ובזמן אמת צריך לבחור איזה ערך הוא
מעדיף ברגע זה, ודעתו יכולה להשתנות מפעם לפעם. ערכים הם סובייקטיבים ולכן בלתי ניתנים להוכחה.

האתיקה היא אותם החוקים שנועדו לעזור לניהול צודק של החברה, בכך שהיא נותנת פתרון לסכסוכים, שהוא יחיד, אוניברסלי ומוסכם על כלל האנשים האתים.
מתוך כך הבנו שהאתיקה לא יכולה להיות לא סובייקטיבית, אבל גם לא בדיוק אובייקטיבית.

אם היא היתה סובייקטיבית, היא היתה משתנה מאדם לאדם, ואז היא בהכרח לא היתה מהווה פתרון אוניברסלי שיוסכם על כל האינדיבידואלים הרציונליים, אז היא לא היתה מקיימת את המטרה הבסיסית שלה.

אבל היא גם לא אובייקטיבית במובן של חיצונית לבני האדם. אתה לא תוכל למצוא את האתיקה בטבע, אצל אלוהים, באבולוציה, או בשום עובדה פיזיקלית או מטא-פיזית אחרת. האתיקה לא יכולה לנבוע מסטנדרט חיצוני לבני האדם, מכיוון שאין שום סטנדרט כזה שבהכרח מוסכם על כולם. בעיה זו נקראת "בעיית הראוי-מצוי", או-"הגיליוטינה של יוּם". לא ניתן להוכיח מה ראוי לעשות, מתוך מה שמצוי. כלומר, מתוך עובדות חיצוניות, לא משנה כמה הן נכונות, אי אפשר להסיק מסקנות נורמטיביות של מה ראוי לעשות.

האתיקה היא אובייקטיבית במובן שהיא אוניברסלית, ניתן להוכיח אותה לאחרים. נדרש שכל אדם שמעוניין להיות אתי, יוכל להגיע לאתיקה, והיא תהיה זהה אצל כל מי שמנסה למצוא אותה. אבל היא אינטר-סובייקטיבית, מכיוון שהיא לא קיימת מחוץ לקונטקסט של החֵברה.
אז כשאני אומר שהאתיקה אובייקטיבית זה אומר שהיא בלעדית, אוניברסלית, ובקיצור - "בַּרַת הוכחה".

ואם לא ניתן להגיע לאתיקה לא מתוך התבוננות פנימה, לערכים ולאינטואיציות שלנו, כי הם סובייקטיבים ומשתנים מאדם לאדם ומעת לעת... ולא מתוך התבוננות החוצה, לטבע ולעובדות שמנותקות מבני אדם, בגלל בעיית הראוי-מצוי... אז הדרך היחידה להגיע לאתיקה היא באמצעות הדיון. כלומר, אינטראקציה בין בני אדם, שמטרתה למצוא את האמת, ולגלות מהם אותם חוקי המוסר המוסכמים שנקראים האתיקה.

אף אדם לא יוכל לגלות את האתיקה בעצמו, לא בתוכו ולא מחוצה לו. אלא רק בתוך קונטקסט של חברה, ורק מתוך הניסיון להגיע להסכמה עם בני אדם אחרים לגבי האתיקה, תוכלו לעשות זאת.

בפוסט הקודם הגדרנו שאדם אתי הוא זה שמחפש פתרון בהסכמה, במקום לפתור סכסוכים באמצעות כוח.
על דרך השלילה אנחנו מבינים שהדרך היחידה למצוא את האתיקה, היא דרך הדיון עצמו.
במילים אחרות, הדרך היחידה להגיע לחוקים המוסכמים, היא דרך הניסיון להגיע להסכמה.
מתוך הבנת ההנחות והדרישות הבסיסיות של הדיון, נוכל להבין גם איך הוא יוכל להביא לפתרון.
כי בשביל שהדיון יצליח ויביא להסכמה, יש הנחות יסוד ששני הצדדים צריכים לקבל - אחרת זה לא באמת דיון, אלא מקסימום התנצחות או ויכוח, שמגיע ממניע והנחות מעוותות, ולכן בהכרח יוביל למבוי סתום.

אז מה הם אותם ההנחות שיש לקבל? ואיך מגיעים לאתיקה בפועל? על כך נענה בפוסט הזה.

נתחיל עם הטיעון הבסיסי, שמכיל 4 הנחות ומסקנה.

1.     הדרך היחידה לגלות מה היא האתיקה, היא באמצעות שכנוע מבוסס טענות רציונליות, בתהליך של דיון.

2.     לא ניתן לשכנע אדם במסקנות, אם הוא לא מחזיק בהנחות שצריך, בשביל להסיק מתוכן את אותן מסקנות.

3.     על מנת שהאתיקה תהיה אוניברסלית ונכונה לכל זמן ומקום, היא לא יכולה להתבסס על אף ערך או הנחות סובייקטיביות של אף אדם.

4.     עצם הכניסה של אנשים לדיון למציאת האתיקה, דורשת שיהיו להם הנחות יסוד וערכים משותפים כדי לקיים את הדיון. כלומר, לדיון עצמו יש הנחות בסיסיות שנדרשות מכל הצדדים על מנת שהדיון יהיה פרודקטיבי ועל מנת שיוכל בכלל להתקיים מלכתחילה.

מסקנה:
ניתן להגיע לאתיקה רק מתוך הנחות הדיון עצמו! שהן ההנחות שבהכרח משותפות לכלל האנשים האתים, שמוכנים להיכנס לדיון שבאמצעותו יגיעו לאמת לגבי מהי האתיקה.

במילים אחרות,
הנחת הדיון האתי היא שצריך לשכנע, כדי למצוא פתרון רציונלי לסכסוכים. מכיוון שהדרך היחידה לשכנע את השני היא באמצעות הנחות שכבר קיימות אצל הצד השני, ומאחר שאנחנו דנים כעת על אתיקה אוניברסלית, שצריכה להיות בַּרַת שכנוע לכל המשתתפים הפוטנציאלים בדיון, ולא רק לשני אנשים מסוימים, ההנחות היחידות שניתן להשתמש בהן על מנת לגלות את האתיקה הן הנחות הדיון עצמו, וללא שימוש בהנחות סובייקטיביות שלא בהכרח משותפות לכולם.

לכל בנאדם יש סט של הנחות ואמונות, ובגלל שלא ניתן לשכנע אדם אם הוא לא מחזיק בהנחות הבסיסיות של הטיעון, הסכמות פרקטיות יכולות להגיע רק מהחיתוך בין אמונות של אנשים, כלומר רק מתוך סט ההנחות המשותפות.
מאחר שאנחנו בחיפוש אחר אתיקה אובייקטיבית ואוניברסלית, ולא אתיקה רק בין אנשים שמקבלים את סמכות התנ"ך למשל או ערכים סובייקטיביים אחרים, אנחנו יכולים לעבוד רק עם הנחות הדיון עצמו, שהן בהכרח משותפות לכל אדם אתי.

לכן אתיקה שמבוססת על הנחות הדיון, ובעיקר עקרונות היסוד של החשיבה הרציונלית (= האקסיומות של הלוגיקה), היא האתיקה היחידה שאפשרית. כל מוסר אחר שמתבסס על ערכים סובייקטיביים הוא לא אתיקה אוניברסלית אובייקטיבית, ולא יוכל לשמש לפתרון סכסוכים בין בני אדם על סמך הסכמה.

A הם כלל האמונות, האקסיומות, הערכים, של משתתף א' בדיון.
B הם של משתתף ב'.
החיתוך הוא הנחות שמשותפות לשניהם.

בגלל שזה כל כך חשוב כי זה הטיעון שעליו כל האתיקה בנויה, אנחנו נצדיק את ההנחות של הטיעון:

הנחה 1.
"הדרך היחידה לגלות מה היא האתיקה, היא באמצעות שכנוע מבוסס טענות רציונליות, בתהליך של דיון."

יש 2 סיבות למה הטענה הזאת נכונה:

א.     מתוך ההגדרה של האתיקה והסתירה שנובעת מניסיון להפריך את הטענה שלא צריך דיון כדי לשכנע:
הטענה הזאת נכונה כי האתיקה בנויה על הסכמה, זאת כל המטרה שלה. מההגדרה שלה בתור חוקים לפתרון רציונלי לסכסוך שמוסכם על שני הצדדים, צריך להגיע להסכמה.
והדרך היחידה להגיע להסכמה רציונלית בין אנשים, היא באמצעות שכנוע בדיון. וכל מי שינסה לטעון אחרת, וינסה לטעון שאפשר להגיע להסכמה גם לא בדיון, יהיה חייב להיכנס לדיון בשביל לנסות לשכנע שזה נכון, לכן הוא יסתור את עצמו ברגע שינסה.

ב.     הטענה הזאת גם מוכחת על פי מה שאמרנו בתחילת הפוסט, על דרך השלילה, מציאת האתיקה בתוך עצמך היא בלתי אפשרית בגלל מגבלת הסובייקטיביות של ערכים, וגם מציאת האתיקה באופן נפרד לחלוטין מהאדם היא לא אפשרית בגלל מגבלת הגיליוטינה של יוּם, בעיית הראוי מצוי. וזה משאיר רק את האופציה של לגלות את האתיקה מתוך דיון, שהוא הדרך היחידה להגיע להסכמה.

(הערה - מישהו יכול לנסות לטעון שיש עוד אופציה חוץ מהשלושה האלה... אבל מניסיון תמיד אפשר להוכיח שהאופציה שהוא יציע נכנסת כבר באחת משלושת הקטגוריות הקיימת, או שאם הוא ממש מתעקש, אפשר להגדיר שזאת קטגוריה חדשה אבל אז פשוט להוכיח שגם היא לא יכולה לשמש למציאת האתיקה. בעיקרון אני לא רואה איך זה אפשרי שמישהו ימצא קטגוריה חדשה שהיא לא חיצונית לאדם, לא פנימית לאדם, ולא בטווח הבין-אישי. מקסימום הוא יכול להציע עוד דברים בטווח הבין אישי חוץ מדיון (למשל נורמות חברתיות), אבל תמיד יהיה בהן יותר מידי סובייקטיביות כך שהן לא תוכלנה להביא להסכמה, כי בסוף הדרך היחידה להגיע להסכמה היא דיון וזה פשוט לא ניתן להפריך בלי להוביל לסתירה).

אוקי אז זאת טענה נכונה בהכרח, אבל היא אפילו לא הכרחית לטיעון. כי אפשר להחליף אותה בהנחה הבאה:
"מטרת הדיון שאנחנו מבצעים כרגע, היא למצוא את האתיקה באמצעות שכנוע מבוסס טענות רציונליות. עלינו מוטלת החובה למצוא את האתיקה באמצעות הדיון, ולפעול על פיה ברגע שנגלה אותה, תהיה אשר תהיה".
זאת הנחה שלא בהכרח נכונה, מכיוון שהיא תלויה באם שני הצדדים לדיון מקבלים את החובה הזאת כערך. אבל, היא כן הנחה שכל מי ששותף לדיון האתי צריך לקבל, כדי שלדיון יהיה טעם להתקיים. כל מי שאומר שהוא לא מקבל אותה, פשוט אל תבזבזו עליו את הזמן, הוא פשוט בן אדם לא אתי.

מי שלא מקבל את הטענה הזאת, לא מחפש מהי האתיקה, או שהוא לא עומד לנהוג לפיה, גם אם ידע מה היא. ולכן אין סיבה לדון איתו על מה היא האתיקה. הסיבה היחידה בשבילו להיכנס לדיון, היא כי הוא מקווה שיקרה נס והצד השני ינטוש את הערכים שלו ויקבל את שלו סתם ככה, לא בגלל טענות שמחייבות אותו לוגית אובייקטיבית לעשות כך, אלא סתם בצורה שרירותית בגלל רטוריקה זולה.
ואם מישהו בדיון אומר שהוא לא מקבל את ההנחה הזאת, אז תשאלו – "אז למה אתה בדיון הזה?, הדיון הוא הדרך היחידה לגלות מה היא האתיקה. אני נמצא פה בשביל זה, כי אכפת לי מהאתיקה, אם אתה לא, אין לי למה לדון איתך. אתה רק מוכיח שלא אכפת לך בכלל מה היא האתיקה, אז אין לי למה לנסות לשכנע אותך מה היא".

כלומר הטענה הזאת הכרחית לשם הכניסה של אנשים לדיון על האתיקה, מי שלא מקבל את ההנחה הזאת, כורת את הענף שהוא יושב עליו.

אתיקה אובייקטיבית היא כזאת שכל מי שמוכן להיכנס לדיון בשביל למצוא אותה, צריך להגיע אליה מתוך הנחות הדיון עצמו. אדם שלא נכנס לדיון, הוא לא אדם אתי, ולכן לא רלוונטי כלל לדיון.

לא אפשרי, ולא מועיל, לנסות לשכנע אדם שאינו אתי לקבל את האתיקה.
לא אפשרי: כי לא ניתן לשכנע אדם ע"י הנחות שהוא לא מחזיק כבר.
לא מועיל: כי מה אכפת לאנשים לא אתיים מה אתיקה אומרת? אם אדם לא מקבל את הנחות היסוד של האתיקה, אין מה לבזבז עליו את הזמן בלהסביר לו, עד שלא יקבל את הנחות היסוד.

לגבי היחס הנכון לאדם כזה, אדבר בפעם אחרת. כרגע אנחנו נתעסק רק באנשים שרוצים להיות אתיים, ומוכנים לקבל את המסקנה המתבקשת מההנחות שלהם עצמם.

הנחה 2.

"לא ניתן לשכנע אדם במסקנות, אם הוא לא מחזיק כבר בהנחות שצריך בשביל להסיק מהן את אותן מסקנות."

ההנחה הזאת גם כן נכונה בהכרח, זאת עובדה ידועה

כל טיעון תקף לוגית הוא כזה שמניח את המבוקש, כלומר שהמסקנה מתחבאת בהנחות. לא ניתן לשכנע אדם בטיעון אם הוא לא מקבל את ההנחות שלו, וכל מסקנה לוגית מתחבאת כבר בתוך ההנחות של הטיעון שמוכיח אותה.
אצרף קישור להסבר מעמיק יותר למי שרוצה, אבל זה אלמנטרי אז אני לא אתעכב על זה (זה נקרא ריקנותו של האנליטי)

הנחה 3:

"על מנת שהאתיקה תהיה אוניברסלית ונכונה לכל זמן ומקום, היא לא יכולה להתבסס על אף ערך או הנחות סובייקטיבית של אף אדם."

זה משהו שהסברנו כבר בפוסט הקודם.
ערכים הם סובייקטיבים ולכן לא יכולים לשמש בדיון על אתיקה אובייקטיבית.
יכול להיות שיש משהו שלך נראה ברור שהוא חשוב או טוב, אבל אם הצד השני לא מסכים כי זה סובייקטיבי, אז זה לא יכול לשמש כאתיקה. זה לא יכול לשמש כפתרון מוסכם לסכסוך, אלא רק כמוסר אישי סובייקטיבי שלך. במיוחד כשגם להם יש ערכים כאלה, שהם בטוחים שהם חשובים, אבל עובדתית הם סובייקטיבים.

כפי שהסברנו בפוסט הקודם, לטעון שיש על אחרים חובה לפעול לפי הערכים הסובייקטיביים שלך, זה מופרך באותה מידה כמו להגיד שאנשים שאוהבים אוכל מסוים, טובים יותר מאלה שמעדיפים אוכל אחר.
מכיוון שהמקור לערכים הוא האדם עצמו, בדומה להעדפות באוכל, אז להגיד שהערכים שלך הם מעל לשל אחרים, זה לטעון שאתה מעליהם. זה כמו להגיד שאתה בנאדם מגזע עליון יותר, כלומר שאתה מהותית שונה מהם וטוב יותר מהם, ולכן הערכים הסובייקטיבים שלך מעליהם.
חוץ מזה שזאת כמובן תפיסה נאצית במהותה, היא פשוט טענה מעגלית סובייקטיבית מגוחכת וחסרת כל היגיון.
גם אם נניח שאתה אובייקטיבית שונה מהם, למשל אתה יכול להיות גבוה יותר או חכם יותר או כל עובדה פיזית אחרת, זה לא הופך את הערכים הסובייקטיבים שלך לטובים יותר. לא משנה איך תנסה להצדיק את זה, אתה לא תצליח. בגלל בעיית הראוי מצוי, שום עובדה פיזית לגביך לא הופכת את מה שאתה אומר לטוב יותר.

מאחר שבדיון אנחנו מחפשים תשובה אובייקטיבית, לטעון טענות סובייקטיביות לחלוטין לא מקדם את הדיון לשום מקום, ולא יכול להוות בכלל תשובה לשאלה שאנחנו מנסים למצוא לה פתרון בדיון, שיוסכם על שני הצדדים. לכן השימוש בערכים במהלך הדיון למציאת האתיקה הוא פסול לחלוטין.

הנחה 4.

"לדיון עצמו יש הנחות בסיסיות שנדרשות מכל הצדדים על מנת שהדיון יהיה פרודקטיבי ועל מנת שיוכל בכלל להתקיים מלכתחילה."

את הנחה 4 נצדיק בכך שפשוט נראה מה הן הנחות הדיון, ופשוט תראו שבאמת כל אחת מהן הכרחית ולא ניתן לוותר עליה.

נזכיר שהנחות הדיון הן אותן ההנחות שעל כל הצדדים לקבל, שבלעדיהם הדיון יכשל ולא יוכל להוביל להסכמה על מה היא האתיקה.

הנחות הדיון:

א.     פתרון סכסוכים בלי אלימות, ע"י דיון, הוא דבר שנכון לעשות, ויש לקבל את המסקנה שנגזרת ממנו, שהיא האתיקה, כמחייבת.
לטעון בדיון ש"דיון זה מיותר" זאת סתירה פנימית. לטעון בדיון שעדיף פתרון אלים זה למעשה לטעון שאין אתיקה, זה במילים אחרות להגיד שאין צודק וטועה, אלא רק כוח, חוק הג'ונגל.
ומי שאומר שאין אתיקה לפתרון סכסוכים, למעשה אומר שהדיון מיותר - הוא מתווכח איתך רק בשביל הנאה או אינטרס צר כלשהו. לא כי אכפת לו מהאמת. הוא לא מנסה לשכנע אותך מה האמת או שתעזור לו למצוא את האמת כדי שהמחלוקת תיפתר ללא אלימות. גם אם תנסה להוכיח לו את האמת, זה בכלל לא יעניין אותו כי הוא לא רואה ערך באתיקה שנגזרת מהדיון. עם אדם שלא עומד לקבל את המסקנות של הדיון ולא רואה בהן ערך אין סיבה לדון, ולכן זאת הנחה בסיסית שיש לקבל על מנת שהדיון בכלל יוכל להתחיל.

ב.     כניסה של אדם לדיון מניחה שהוא יכול לקחת בעלות על גופו. להשתתף בדיון זאת פעולה אנושית שדורשת שימוש במשאבים בחֶסר (מוגבלים). כלומר הגוף שלך, או לפחות חלקים ממנו, כמו המוח והפה שלך. כלומר, אתה לא יכול לטעון שזה לא אתי בשבילך לקבוע מה לעשות עם הגוף שלך, כי אתה תיכנס לסתירת ביצוע, כלומר תסתור את עצמך ברגע שתטען את הטענה הזאת.

ג.      עקרונות היסוד של הלוגיקה נכונים. אם לא, אין לכם דרך לתקשר ולהגיע לאמת. כל דיון בין אנשים דורש ששניהם יקבלו את חוקי הלוגיקה לפחות.

הכלי העיקרי שאנחנו מקבלים מהנחות הדיון, הוא את עקרונות היסוד של הלוגיקה. בלעדיהם אי אפשר לנהל דיון, כי אי אפשר אפילו לטעון טענות קוהרנטיות.
עכשיו נעבור לדבר על מה הן.

האקסיומות של הלוגיקה:

האקסיומה הבסיסית ביותר היא - אי הסתירה

"חוק האי-סתירה הוא חוק בסיסי בלוגיקה ובמטפיזיקה הקובע כי קביעה א' תהיה לא נכונה אם נטען בה כי גם קביעה ב' וגם היפוכה, קביעה לא-ב', נכונות בו-זמנית." -ויקיפדיה

במילים פשוטות יותר:

למשל, אי אפשר לטעון שהתפוח הוא גם אדום וגם לא אדום בו זמנית.
לא ניתן להשתתף בדיון ולהביע טענות בעלות משמעות בלי לקבל את העקרון הזה. והניסיון להפריך את העקרון הזה בדיון יביא לאבסורדים וסתירה עצמית.

(הערה: אם טענות יכולות להיות סותרות, אז גם הטענה שטענות לא יכולות להיות סותרות יכולה להיות נכונה.
ולכן הטענה שטענות יכולות להיות סותרות הופכת את עצמה לחסרת משמעות [היא טוענת שהטענה ההופכית שלה יכולה להיות נכונה], ולכן חייבים להסיק שטענות לא יכולות לסתור את עצמן)

עקרון העקביות

העיקרון הזה אומר בפשטות שאי אפשר לקבוע חוקים שונים למקרים דומים בלי להצדיק את השינוי. כלומר חייבים להוכיח שהמקרים לא באמת דומים כי יש הבדל מהותי בניהם, הבדל שניתן להצדיק בגללו יחס שונה.

אפשר להוכיח את העיקרון הזה בדרך לוגית כמו שעשיתי בפוסט בעבר, שמראה שאם לא מקבלים את העיקרון הבסיסי הזה מגיעים לאבסורדים.

אני לא אחזור על הטיעון הזה, אלא אוסיף ואגיד שהעיקרון הזה גם מתבסס על אותו היגיון כמו שאמרנו לגבי ערכים סובייקטיבים.
מתוך כך שהאתיקה היא אוניברסלית,  אדם שטוען ש"עלי חל חוק מסויים ועליך חוק אחר" או "בזמן מסויים החוק הוא ככה ובזמן אחר אחרת", בלי הצדקה שתסביר מה שונה בין המקרים, ואיך השוני הזה מחייב החלת חוק אתי שונה בשני המקרים, למעשה הוא סתם מכניס הנחות סובייקטיביות לדיון. ואם הוא לא יכול לשכנע בהנחה הזאת, כי היא סובייקטיבית, אז אין לה מקום בדיון.
כמו שאמרנו, האתיקה צריכה לנבוע מהנחות הדיון המשותפות לכולם, לכן הטיעון שלו לא לגיטימי. כלומר, לא יכול להתקבל כאתיקה האובייקטיבית שאותה אנחנו מחפשים.

 

(הרחבה – הוכחה לוגית לעקרון העקביות:
יש 2 אפשרויות:

א. צריך להיות עקבי (מבחינת רציונליות)
ב. לא צריך להיות עקבי

נפריך את אפשרות ב. על דרך השלילה.

אם האפשרות השנייה נכונה, יש לזה 3 משמעויות:

1. אפשר להיות תמיד לא עקבי 2. אפשר להיות לפעמים עקבי ולפעמים לא עקבי 3. אפשר להיות תמיד עקבי.

אפשרות 1 סותרת את עצמה, כי להיות "תמיד X" זה להיות עקבי, אז להיות תמיד לא עקבי, זה להיות תמיד עקבי, וזה לא הגיוני (וגם מי שטוען זאת לא ניתן לקחת אותו ברצינות כי כל מה שיגיד רלוונטי רק לאותו מקרה ולא עושה ג'נרליזציה, במקרה אחר אפשר לדרוש ממנו עקביות ואין לו טיעון נגד כי הוא לא יכול להוכיח ממקרים אחרים או מהעקרון הכללי שלו שלא צריך להיות עקבי, כי אין לו עקרונות כלליים).

אפשרות 2 לא מסתדרת עם ההגדרה של עקביות, היא לא אפשרית כבר ברמת ההגדרה.

אז נשארת רק האפשרות השלישית, כלומר אפשר רק להיות תמיד עקבי.

למעשה ההוכחה הזאת רק באה להגיד שבשביל בכלל להביע משפטים לוגיים עם משמעות שניתן להבין, חייבים להיות עקביים. אחרת אין אפשרות לשיח הגיוני - ולכן עיקרון זה בהכרח קיים בבסיס כל דיון.)

עקרון אי התוקפנות

עכשיו כשיש לנו את כל המצרכים שצריך, אפשר להתחיל לבשל את המנה העיקרית -
להתחיל להרכיב את האתיקה מהכלים שיש לנו.

נתחיל עם העאי"ת - ראשי תיבות: עקרון אי התוקפנות.

נזכיר שהאתיקה בסופו של דבר נותנת לנו תשובה רציונלית פרקטית מי הצד הצודק בסכסוך, וזה אומר שהיא צריכה להביא תשובה למי יש בעלות - כלומר, הרצון של מי גובר, למי יש את הזכות להחליט על המשאב בחֶסר.
הבעלות הזאת נשארת באופן קבוע, עד שלא הוכח אחרת, בגלל עקרון העקביות – אם הגענו למסקנה שהוא הבעלים על הנכס הזה, כל עוד אין לנו סיבה לחשוב אחרת, מסקנה זו תישאר נכונה. לקבוע שרירותית למשל שהבעלות נגמרת אחרי כמה זמן, יסתור את עקרון העקביות.
ולכן אסור לפעול בתוקפנות כנגד זכויות הקניין של אדם, בין אם זה קניין על גופו או נכס חיצוני, גם לאחר הדיון שבאמצעותו נקבעה הבעלות. ובגלל עקרון העקביות, הדרישה הזאת חלה על כולם, וכך קיבלנו את  העאי"ת.

(האתיקה קובעת מי צודק בסכסוך +
עקרון העקביות מחייב שהמסקנה זו נכונה בכל זמן כל עוד לא הוכח אחרת +
עקרון העקביות מחייב שהיא חלה על כולם
=
העאי"ת)

לכן מה שחסר לנו עכשיו זה רק לדבר על חוקיות זכויות הקניין.

זכויות קניין

הבעלות שנקבעת מתוך הדיון, מהווה את הפתרון לסכסוך על המשאב. היא קובעת מי צודק, מי בעל הזכות להשתמש במשאב.
אז נתחיל בלמצוא את התשובה למי יש את הזכות על גוף האדם עצמו.

בעלות עצמית

במציאות לכל בן אדם שמשתתף בדיון יש גוף שהוא שולט עליו ובאמצעותו הוא משתתף בדיון.

האפשרות היחידה לקביעת בעלות על גוף של אדם, היא שלכל אדם יש בעלות על גופו. מכיוון שכל אפשרות אחרת מופרכת בגלל הנחות הדיון.
נעבור על האפשרויות האחרות ונפריך אותן.

האפשרויות האחרות שיכולות להיות מוצעות הן:

1.     למישהו אחד יש בעלות על אדם אחר.

2.     לאף אחד אין בעלות על כלום.

3.     לכולם יש בעלות על כולם.
3.5. הצבעה דמוקרטית

א.     אם מישהו אומר שלאדם מסויים יש זכות על כל השאר, או שלמישהו אחד בעלים על אדם אחר

זה סותר את עקרון העקביות. כי למה דווקא לאדם הזה יש את הזכות ולא למישהו אחר? אם אתה טוען שלשמעון יש בעלות על ראובן, למה שלוי לא יהיה הבעלים? או למה שלא נגיד שזה בכלל הפוך ושראובן בעלים על שמעון? כדי להצדיק את זה אתה צריך להכניס הנחות סובייקטיביות לדיון ואת זה אסור לעשות כדי להגיע לאתיקה אובייקטיבית, לכן האפשרות הזאת נפסלת.

ב. אם מישהו טוען ש-לאף אחד אין בעלות על כלום: 

במילים אחרות זה פשוט אומר שאין אתיקה, וזה סותר את הנחות הדיון. לפי הטענה הזאת לא משנה מה תעשה או מה לא תעשה, אין שום חוקים ואין אף צד צודק. אבל לנו אכפת מהאתיקה, ולכן אנחנו מנסים למצוא אותה בדיון, לכן הטענה הזאת מופרכת מההנחה הכי בסיסית של הדיון.
גם מי שטוען דבר כזה, שלאף אחד אין בעלות על כלום, למעשה אומר שאין שום בעיה אתית שתיקח לו את כל הרכוש ותהרוג אותו ותמכור את האיברים שלו.
ואם הכוונה של הטענה הזאת זה להגיד שאסור לאף אחד לפעול במציאות, אז זאת סתירת ביצוע טוטאלית.

    2. זה גם סותר את הנחת הדיון השניה. כי גם אם נניח שמי שטען את זה מקבל את ההנחה הראשונה ואכפת לו מאתיקה, אז הוא לא יכול להגיד אכפת לי מאתיקה, ובו זמנית שעל פי האתיקה אין לי בעלות עצמית. כי לטעון בדיון נגד בעלות עצמית, זאת סתירה. כדי שתוכל לשלוט על גופך ולהביע את דעתך בכלל, אתה צריך בעלות עצמית.

ג. לכולם יש בעלות על כולם (או לקבוצה מסויימת של אנשים יש בעלות על השאר)

חסר משמעות על לפי הגדרה של בעלות. לכמה אנשים לא יכולה להיות בעלות על נכס אחד, אלא אם הם כולם מסכימים על הכל 100% מהזמן, ואז אין בניהם סכסוכים לגבי השימוש בנכס. אבל במציאות יש סכסוכים ואת זה בדיוק האתיקה באה לפתור. להגיד שלכולם יש בעלות זה להגיד שלכולם יש זכות לשימוש שהם רוצים לעשות, ובו זמנית שאסור להם לפגוע בשימוש שאחרים רוצים, שזאת סתירה מוחלטת במקרה שקיים סכסוך כי אז הם גם יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל גם לא יכולים. לכן מופרך לפי עקרון אי הסתירה.

ג. 2.
בהמשך לאפשרות הקודמת, יש שיגידו שבמקרה של סכסוך בין כמה בעלים פשוט צריך לעשות הצבעה. אבל בעלות דמוקרטית היא פתרון לא לגיטימי, וזה מהרבה סיבות.

דבר ראשון פרקטית זה לא אפשרי.
אי אפשר לעשות הצבעה על כל דבר. כי על כל משאב יש אלפי או מיליוני אפשרויות שונות מה לעשות איתו, ובחדר הממוצע יש איזה 1000 נכסים שונים, שכולם מורכבים מתת-חלקים בעצמם, אז רק בעיר אחת יש לפחות מיליארדי משאבים. זה מופרך פרקטית לחשוב שאפשר לנהל את ההחלטות על כל זה דרך הצבעות.
ואז גם איך תחליטו על מה עושים הצבעה ומה לא? ובגלל שאי אפשר לעשות הצבעה על הכל אז נהיה חייבים בכל זאת חוקים כדי להחליט מי קובע כאשר לא נעשתה הצבעה, ואז אתם חוזרים לאותו מקום ואין שום סיבה לא להיות עקביים ולהגיד שאותם חוקים חלים על כל המקרים.

וגם בעולם כזה אין פתרון למחלוקות לגבי מה תהיה שיטת הבחירות עצמה, למרות שהיא בעלת השפעה עצומה ויכולה לשנות את התוצאה לחלוטין. ומי קובע את השאלות והניסוח שעליהם עושים הצבעה? שכידוע יש להם השפעה גדולה מאוד על התוצאה. להגיד שגם את השאלה הזאת צריך לפתור בהצבעה זה פשוט יכניס אתכם לולאה אינסופית שהיא כשל לוגי, ופשוט לא תגיעו לפתרון בחיים.
וגם לרוב המוחלט של השאלות לא יהיה אף פעם רוב, אלא לכל שאלה מה צריך לעשות עם הגוף של פלוני למשל, ינתנו לפחות מיליארד תשובות שונות מאנשים שונים. ואז לא משנה מה תעשו, בסוף - הרוב יתנגד.

אז הבעיות הפרקטיות הופכות את הבעלות הדמוקרטית למגוחכת, אבל כמובן שכדאי גם הפרכה לוגית לטיעון.
ולגבי בעלות על גוף האדם דמוקרטיה היא סתירה פנימית מוחלטת, כי נדרש שתהיה לך בעלות עצמית בשביל שתוכל לבחור בבחירות כרצונך.
וכמובן שזה סותר את הנחות הדיון, כי אם אתה טוען בדיון שמי שאמור להחליט עליך זה הרוב, אתה בעצם פועל על דעת עצמך בשביל להיכנס לדיון הזה בכלל. שאלת את כל הבני אדם לפני שנכנסת לדיון אם זה מה שהם רוצים שתעשה? לא נראלי. שוב, אתה לא יכול לטעון שאתה לא בעלים על עצמך, כי זה סותר את הנחות הדיון.
אם דעת הרוב מתקבלת, זה אומר שלמיעוט אין בעלות. כי לא משנה מה דעתו, היא לא תתקבל, אלא תירמס ע"י דעת הרוב. כך שבשום מובן אין להם בעלות, ובוודאי לא כזאת שווה לזו של הרוב. לכן זה פרקטית עמדה לא עקבית, שגורמת לכך שלחלק יש בעלות ולחלק אין. מופרך על פי עקרון העקביות.
למה שנגיד שהתוצאה תקבע לפי דעת הרוב ולא לפי דעת המיעוט? איך ניתן להצדיק את זה בלי הכנסה של ערכים סובייקטיביים? אולי תנסו להגיד שבגלל שהרצונות של כולם שווים, עדיף לקחת את הפתרון שכמה שיותר יסכימו לו מאשר את הפתרון שכמה שפחות. אבל לפי הטענה הזאת הדבר הכי טוב לעשות הוא הגרלה ולא הצבעה.

במילים אחרות ההנחה שכל הרצונות שווים מקסימום יכולה להצדיק הגרלה כפיתרון, ולא הצבעה, שהיא מוטה לטובת חלק מסוים (אנשים שהולכים אחרי העדר, NPCs, תרבויות שמביאות מלא ילדים וכו...) הצבעה בתור פתרון זה משהו שרק הרוב יסכים לו, ולא המיעוט, לכן זה לא באמת יכול לשמש כפתרון לסכסוך.

וגם פה, אני לא ממליץ לאף אחד באמת לטעון שהבעלות נקבעת לפי הרוב. כי אז פשוט נעשה הצבעה האם הוא אמור להרוג את עצמו, ובגלל שהטוען כנראה יהודי, סיכוי גדול שרוב העולם יהיה בעד.
דמוקרטיה היא עריצות ההמון המטומטם. אין לה שום קשר לאתיקה.

לכן האפשרות היחידה שלא מביאה לסתירות או חוסר עקביות, ושנובעת ישירות מהנחות הדיון, היא בעלות עצמית.

עכשיו מבעלות על גוף האדם נעבור לנושא יותר מעורר מחלוקת, שהוא בעלות על משאבים חיצוניים.

בסרטון קודם שלי הסברתי בצורה מאוד מקוצרת, שמתוך בעלות על עבודה אתה גם בעלים של התוצרים שלה, וכך בעצם אתה מקבל בעלות על משאבים חיצוניים, כלומר מחוץ לגוף שלך.
הטיעון הזה דומה לטיעון של לוק, וזאת תפיסה שמקובלת בקרב אנשים רבים מליברלים קלאסיים ועד אפילו קומוניסטים (חלקם טוענים שפירות העבודה שייכים לעובד, הבעיה שהם לא באמת מבינים את המשמעות של בעלות. או של עבודה. או של פירות. או כל סוג של אוכל אם כבר מדברים על זה...).

אבל יש הרבה בעיות בתפיסה הזאת, כי היא פשטנית מידי.
ברור שיש בה משהו אינטואיטיבי, אבל אנחנו מחפשים משהו יותר מבוסס.

עקרון הבעלות העצמית הוא לא ייחודי לאתיקה שאני מציג, זה עקרון שמשותף להרבה גישות מוסר שונות. אחד הדברים שמייחד את האתיקה שאני מציג, שנקראת האתיקה הגאוֹלית, הוא היחס לבעלות על משאבים חיצוניים.
(הערה - האתיקה הגאולית נקראת כך כי היא הבסיס האתי של האידיאולוגיה שמשלבת גאוֹאיזם וליברטריאניזם)

באתיקה הגאוֹלית, כאשר יש סכסוך על משאב חיצוני שלא נמצא בבעלות של מישהו, בגלל עקרון העקביות, לכל הצדדים בסכסוך יש זכות שווה לבעלות על הנכס. אי אפשר להגיד על אף אחד, שהזכות שלו גוברת.
מצד שני כמו שאמרנו, בסוף רק לאדם אחד יכולה להיות בעלות על נכס מסויים.
ולכן הפתרון לקביעת הבעלות, יהיה כזה שלא מעדיף אף צד, ולא נותן לאף צד יתרון על השני.

הפתרון בפועל יהיה תלוי בסכסוך המסוים ובהקשר שלו, יכול להיות סכסוך שיהיה אפשר לפתור בזריקת מטבע הוגן, למשל כאשר הסכסוך הוא רק בין שני אנשים ורק על משאב אחד, ויהיה סכסוך שבשביל לפתור אותו יהיה צורך במערכת קביעת בעלות מורכבת יותר, למשל באמצעות מכירות פומביות רבות-משתתפים על ידי מטבע ייעודי.

משאב שלא נמצא בבעלות של אף אחד, ושלא נוצר ממשאבים שידוע ששייכים למישהו - נקרא מבחינה כלכלית - קרקע. ובגלל עקרון העקביות, האתיקה הגאוֹלית מובילה לעקרון של זכות שווה לבעלות על קרקע.

הסברתי על זה קצת בפוסטים קודמים, ועל המימוש הפרקטי של העקרון אפשר לדבר עוד הרבה, אבל העקרון התאורטי פשוט.
אם אתה רוצה להיות בעלים על קרקע, יש 3 דרכים מותרות לעשות את זה בגאוליות:

1. עקרון הזכות השווה לבעלות -
אפשר לפתור את הסכסוך עם פתרון שלא מעדיף צד של אף אחד, למשל, הגרלה עם סיכוי שווה לכל אחד להפוך לבעלים. או מנגנון יותר מתוחכם, לא כל כך משנה כל עוד אין העדפה לאף אחד על פני האחר בסיכוי להיות בעלים. מה שעומד מאחורי זה הוא עקרון העקביות, פתרון שנותן לצד אחד יותר סיכוי להשיג את המשאב מהצד השני הוא פתרון לא עקבי.

2. עקרון הפיצוי -
אתה יכול לקחת את המשאב, כל עוד אתה מפצה על ידי משאבים אחרים.
מה שעומד מאחורי זה הוא גם כן עקרון העקביות. הערכים הסובייקטיבים שלך לא נמצאים מעל אלה של אחרים, לכן אתה לא יכול לקחת בעלות בלי להתחשב בהם. אבל, אם אתה לוקח בעלות על משהו אחד ומפצה באמצעות נתינה של משאב שהם מעדיפים יותר, אז אי אפשר לטעון שאתה שם את הערכים שלך מעל לשלהם, כי עובדה שנתת להם משהו שהם מעדיפים יותר ממה שמנעת מהם. אי אפשר לטעון שאתה לא אתי במקרה כזה. שימו לב שכדי שזה יעבוד יש פה הנחה שאתה בעלים של המשאב שאתה נותן, אתה לא יכול לתת משהו שאתה לא בעלים שלו.

3. עקרון הלקיחה המוגבלת -
העקרון הזה דומה מאוד לקודם. הוא אומר שאתה יכול לקחת בעלות, כל עוד אתה משאיר משהו שצד השני מעריך באופן שווה או יותר. פשוט פה בשונה מהעקרון הקודם, אתה יכול לקחת גם כאשר המשאב שאתה משאיר לשני לא נמצא בבעלות שלך. ההיגיון פה הוא שלמעשה במקרה הזה יש 2 סכסוכים על 2 משאבים, ובמקרה כזה הפתרון העקבי הוא שכל צד יקבל משאב אחד.

ברור שצריך לשכנע שמה שנתת להם, או השארת להם, באמת שווה מבחינתם יותר ממה שלקחת - שזה לא טריוויאלי, אבל אפשרי.

ניקח דוגמה קונקרטית כדי לראות איך זה יכול לעבוד בשביל לפתור סכסוכים:

ראובן ושמעון רבים בניהם על שני משאבים, על עמק כלשהו בצפון ועל גבעה כלשהי בדרום. שניהם אתיים ולכן רוצים לפתור את הסכסוך בהסכמה.

הם יכולים לנסות להסכים על פתרון על פי העקרון הראשון, פשוט לזרוק קוביה ולראות מי מקבל את שניהם. הבעיה ששמעון מבין שזה מסוכן, הוא מבין שיכול להיות שראובן יהיה בעלים על שניהם, ואז לא יהיה לו בכלל איפה לגור. כלומר בפועל יצא פתרון לא עקבי, שבו אחד מקבל 2 והשני מקבל 0, כאשר פתרון עקבי יותר הוא שכל אחד מקבל אחד. אז שמעון לא מסכים לפתרון הזה, וטוען שזה עקבי יותר שכל אחד ינצח בסכסוך אחד.
מפה זה מתחלק ל2 אפשרויות, שתלויות בהעדפות שלהם.
אם שניהם מעדיפים את הצפון על פני הדרום, אז יש רק 2 פתרונות: או שהם יעשו הגרלה מי יקבל את הצפון, והשני יקבל את הדרום, בהתאם לעקרון הזכות השווה לבעלות. או שאחד מהם יקח בעלות על הצפון, ויתן לשני פיצוי, בהתאם לעיקרון הפיצוי. ואם זה באמת פיצוי מספיק, לשני אין סיבה להתווכח, כי האלטרנטיבה היא שהוא מקבל את הצפון בלי תשלום, שהיא בהגדרה פחות שווה לו.
לכן אמורה להיות בניהם הסכמה על שני הפתרונות.

אם ראובן מעדיף את הדרום ושמעון את הצפון, שמעון יכול פשוט להתיישב בצפון ולהגיד לראובן לקחת את הדרום, וראובן יסכים כי מבחינתו זה מצוין, אין לו שום סיבה להתווכח ואז התוצאה תהיה הפוכה ופחות טובה לו, וזה פתרון על פי עיקרון הלקיחה המוגבלת.

אז אלה העקרונות. כמובן שכשנגיע ליישם את העקרונות האלה במציאות, יכולות להיות הרבה בעיות שנובעות מאי הוודאות והמורכבות של המציאות שאנחנו חיים בה – זה דבר שבהכרח נכון לכל תיאוריה אתית או חוקית באשר היא.
תמיד יהיו דילמות ובמציאות יש צורך להשתמש במכניקות מורכבות והיוריסטיקות כדי למצוא את העובדות והפתרונות המתאימים. האתיקה יכולה להגיד איזה פתרון נכון בהינתן עובדה מסוימת, אבל היא לא יכולה להגיד לכם מה העובדות עצמן. את זה אתם צריכים לגלות בעצמכם.

יש עוד הרבה מה להגיד עוד על איך אמורים ליישם את האתיקה הזאת בכל מיני סיטואציות, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת.

עקרון ההומסטד

אנחנו צריכים להתייחס לשאלה אחת שבוודאות תעלה:
למה שלא נגיד שבעלות על משאבים חיצוניים מקבל פשוט מי ש"לקח" ראשון את המשאב?

עשיתי  סרטון על למה אני לא בדיוק אנרכו-קפיטליסט, כי אני לא מקבל את עקרון ההומסטד.

עקרון ההומסטד הוא הבסיס וההצדקה לבעלות על משאבים חיצוניים על פי התפיסה המקובלת בקרב הוגים קפיטליסטים. וזה בדיוק מה שהעקרון אומר, שהבעלים הלגיטימי הוא זה שמשתמש ראשון במשאב.

אני לא מקבל את העקרון הזה מהרבה סיבות, ובסרטון ההוא הרחבתי על כל אחת מהם, לכן אני לא אחזור על זה שוב ואתם מוזמנים לצפות בו אחר כך (מצורף גם פה כנספח).

מה שטוב בעקרון ההומסטד:

אבל בעקרון ההומסטד יש משהו אינטואיטיבי, ובמובן מסויים יש בו משהו שבהכרח נכון לפי הנחות הדיון.

דיון לא מתבצע בוואקום, הדיון קורה בעולם האמיתי, איפה שהמשתתפים בדיון עושים שימוש בגופם, אבל גם בסביבה. על מנת שתוכל לדון אתה חייב להשתמש לפחות בשטח שקרוב אליך (אחרת איפה תהיה?), ובכמות מינימלית של משאבים נוספים לצורך הדיון (האוויר, למשל, אם הדיון נעשה בדיבור).
לכן בהכרח יש להסיק מתוך ההנחות המשותפות בדיון, שלאדם יש זכות להשתמש במשאבי הטבע לצרכיו.
אם אדם משתמש במשאב מסוים, ואתה בא ומונע ממנו את זה בטענה שאין לו זכות לקחת בעלות על זה. זה צבוע, כי אתה בעצמך צריך להשתמש במשאבים כדי לפעול במציאות ולהיכנס לדיון בכלל.
כלומר בברירת המחדל מותר לאדם להמסטד מה שהוא רוצה, ומותר לו לעשות שימוש במשאבי הטבע, ומי שטוען שזה לא לגיטימי, נטל ההוכחה נמצא עליו.

הבעיה מתחילה כאשר לקיחת בעלות של מישהו אחד מתנגשת עם הזכות של מישהו אחר. לא אפשרי שכולם יהיו בעלים על הכל מצד אחד, ומצד שני אסור שאדם אחד ימנע מהשני בעלות, כי זה יוביל לחוסר עקביות.

הדרך היחידה לצאת מזה, היא הגדרת זכות להומסטד מוגבל – אתה יכול לקחת, אבל באופן מוגבל, שיאפשר גם לאחרים את הזכות שלהם.

ההגיון הזה זהה גם כשמדובר בבעלות עצמית.
לכל אדם יש בעלות על גופו, אבל זה לא אומר שאתה יכול ללכת ברחוב ולהרביץ לאנשים בטענה שמותר לך לעשות עם הגוף שלך מה שאתה רוצה. זה נכון שמותר לך להשתמש בגוף שלך, אבל לא באופן שפוגע בשימוש שאחרים עושים בגוף שלהם. זה מתחייב מההגדרה עצמה של הבעלות.

לכתחילה נטל ההוכחה נמצא על הצד שרוצה למנוע ממך לעשות משהו עם הגוף שלך, להוכיח שאתה באמת מזיק לאחרים. אבל אם הוא צודק, האתיקה מחייבת אותך להפסיק. למרות שזה הגוף שלך, אסור לך להשתמש בו באופן שפוגע בזכות של אחרים על גופם.

באותו אופן בדיוק, יש לך זכות להשתמש במשאבי הטבע. אבל לא באופן שפוגע בזכות של אחרים לאותם משאבי טבע. הזכות שלך לקחת בעלות על משאבי טבע מוגבלת ע"י הזכות של אחרים לעשות אותו דבר.

מהסיבות האלה, לדעתי אין פלא שגם ג'ון לוק, ההוגה המקורי של עקרון ההומסטד, הבין שיש בעיה בהומסטד בלתי מוגבל, ולכן הוסיף הסתייגות:

"עבודתו של אדם היא בבעלותו הבלתי מעורערת. לאף אחד מלבדו אין זכות למה שהיא עורבבה בו.
לפחות כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה נגישה לאחרים."

עכשיו מה זה בדיוק הומסטד? איך לוקחים בפועל בעלות על משאבי הטבע?

הפרשנות הנכונה היא שהומסטדינג הוא תקשורת. על מנת לקחת בעלות על משאב טבע, אתה צריך לתקשר זאת לאחרים, ואז הם יהיו מחוייבים לכבד את הבעלות שלך.
אפשר שהיא תיעשה ע"י ערבוב העבודה בנכס, או רק ע"י שימוש ראשוני (גם חיסכון ללא מגע פיזי בנכס, הוא שימוש לגיטימי), זה לא משנה. כל עוד העברת לאחרים את העובדה שאתה בעלים על משאב הטבע הזה באופן ברור, זכית בבעלות עליו. כמובן, כל עוד אתה לא פוגע בזכות של אחרים להמסטד. יעני לא לוקח יותר מידי, באופן שמתעלם מהזכות השווה של אחרים על משאבי הטבע.

כמובן שזה תלוי-תרבות.
במקום מסויים בניית בית מעידה על לקיחת בעלות, במקום אחר יספיק רק אוהל.
אין זה אומר שהאתיקה סובייקטיבית, בסופו של דבר השפה היא כלי אינטר-סובייקטיבי לתקשורת. וזה גם חלק מהנחות הדיון, שאנחנו מסוגלים לבצע תקשורת מוסכמת באמצעות השפה.
האתיקה באופן פרקטי בנויה על תקשורת. גם בבעלות עצמית, כדי לבצע חוזים חייבים לתקשר וליידע את הצד השני למה אתה מסכים ומה לא. אבל כמו בכל דבר בעולם, תקשורת היא אמצעי לא מושלם, ולפעמים יווצרו אי הבנות שידרשו מציאת פתרון אתי מתאים, כל מקרה לגופו.

בקיצור, העקרון שמשמש לקביעת בעלות על משאבי טבע באתיקה הגאוֹלית, הוא עקרון ההומסטד המקורי - קח על הטבע בעלות בכיף, אבל בלי לפגוע בזכות של אחרים לעשות זאת. עקרון הלקיחה המוגבלת.

וזאת האתיקה הגאוֹלית. נסכם את החוקים התיאורטיים שקיבלנו:
עקרון אי התוקפנות, בעלות עצמית, וזכות שווה לבעלות על משאבים חיצוניים.

כיצד מממשים את החוקים בפועל בעולם של אי-וודאות ומחלוקות? איך פרקטית עולם גאוֹלי יראה?
בקצרה - שוק חופשי, ערים פרטיות, וולנטריזם, בתי משפט ומערכות אכיפת חוק פרטיות, תשלום לע"מ (לפיצוי על משאבים), פדרציה וולנטרית, ססציה...
באריכות - פעם אחרת... 

 

(הערה - בדיון הזה קבוצת אנקפים הגיעו למסקנה דומה שהומסטד אמיתי הוא תקשורת. אבל לא נראה שהם מתמודדים עם ההשלכות האמיתיות של המסקנה הזאת. למשל, שאנשים יוכלו לקחת בעלות על שטחים ומשאבים עצומים כל עוד הם תיקשרו את הלקיחה. אם מישהו יקים שלט ענק שאומר שכל השטח שממנו אפשר לראות את השלט ולא שייך כבר למישהו אחר - שייך לשמעון, אי אפשר לבוא אליו בטענות שהוא לא תקשר את ההומסטד. אבל ברור שהוא הגזים, וניתן להשיג רק באמצעות תקשורת שטחים עצומים בלי מאמץ. מצד שני אם הם חוזרים להגיד שגם חייבים לערבב את העבודה בנכס, הם חוזרים שוב לאותם בעיות בהגדרה הזאת. כך שהמוצא היחיד, שהוא גם נכון בפני עצמו כפי שהוכחתי, זה להגביל את עקרון ההומסטד, באותו אופן שמוגבל עקרון הבעלות העצמית.)

נספח – הטענות נגד עקרון ההומסטדינג

• א. לא יכול לשמש לקביעת בעלות בסכסוכים לגבי למי יש זכות לעשות שימוש ראשוני, כי הוא מחייב שיעשה שימוש לפני קביעת בעלות.

מה זאת "בעלות"?
"זכות הקניין היא זכותו של אדם להשתמש בנכס או למנוע מאנשים אחרים לעשות שימוש בנכס ..או לפגוע בו."
כבר מההגדרה אפשר לראות שהומסטדינג לא הגיוני, או לפחות לוקה בחסר, כי אם זכות קניין אומרת לנו למי יש הצדקה להשתמש בנכס ולמנוע מאחרים להשתמש בו, אז זה לא הגיוני שבשביל להשיג בעלות צריך להשתמש בנכס. כי בעלות היא זו שקובעת למי מותר להשתמש באופן שמונע מאחרים, אז אם בכך שעשית הומסטד אתה השתמשת באופן שמונע מאחרים להשתמש, אתה כבר מניח מראש שיש לך את הזכות קניין על הנכס, ולכן מותר לך להמסטד אותו באופן שימנע משאר האנשים לעשות זאת.
למקרה שזה לא היה מובן, אני אשתמש בדוגמא.
תדמיינו מצב שבו שני אנשים מגיעים לאותו מקום בו זמנית, ואז רואים על הרצפה מטבע.
אחד בא להרים אותו והשני אומר לו, רגע, עצור, למה שאתה תיקח אותו ולא אני?
כלומר, הרגע נוצר קונפליקט בנוגע לשאלה למי יש זכות להשתמש במטבע. ובשביל לפתור את הקונפליקט, ולקבוע מי צודק, צריך זכויות קניין, הרגע. כי לקחת את המטבע, זה כבר סוג של שימוש. אם אדם אחד יקח אותו ויתעלם מהעובדה שגם השני רוצה לקחת, הוא כבר מניח מראש שיש לו את הבעלות על המטבע, ולכן הוא יכול להשתמש בו באופן שימנע מאחרים את השימוש שהם רוצים לעשות במטבע.אז בעיה ראשונה היא, שהומסטדינג רק אומר שמי שהשתמש ראשון הוא בעל זכות הקניין, אבל הוא לא אומר לנו למי יש את הזכות להשתמש ראשון? וכך לא ניתן לפתור קונפליקטים שנוגעים לשימוש ראשוני.

• ב. אין הגדרה טובה למה נחשב שימוש.

אתה תבוא להרים את המטבע ואני אגיד לך סליחה אדוני אבל הוא כבר שלי, אני עשיתי בו שימוש ברגע שהסתכלתי עליו והתפעלתי ממנו.
כמו שאתה משתמש בתמונה בבית שלך באופן הזה, שאתה פשוט מסתכל עליה, ככה אני השתמשתי במטבע לפניך בזה שהסתכלתי עליו.
ולך תוכיח שזה לא נחשב שימוש לגיטימי.
או למשל, ניקח דוגמא אחרת. אתה הגעת לאי והתחלת לקטוף תפוחים, ואז אני בא, ואומר שאתה מסיג גבול, כי אני הייתי פה לפני 30 שנה והשתמשתי באי הזה, בשביל לצלם אותו. או בשביל... לעשות פה ריצה. או שאני אגיד לך שאתה פוגע לי ביצירת אומנות, כי לפני 30 שנה לקחתי אבן, שמתי אותה במרכז האי, ויצרתי יצירת אומנות מכל האי הזה שנקראת "האבן במרכז האי שלי". ולכן כל האי הזה עכשיו שלי, כי השתמשתי בכולו, ולך תוכיח שזה לא נכון.
הדוגמא הכי פרקטית היא כנראה שימוש למטרת חיסכון. אנשים חוסכים את הנכסים שלהם כל הזמן, אין ספק שזה שימוש לגיטימי לחלוטין. אז למה שאני לא יכול לטעון שאני התחלתי לחסוך את משאב הטבע לפני שנגעת בו, ולכן הוא שלי כי עשיתי בו שימוש ראשון.

לכן עקרון הומסטד, מהסוג שטוען שהבעלות נובעת מכך שהשתמשת ראשון בנכס, מבחינתי, הוא מופרך לגמרי. אבל יש עוד סוג של הומסטד, וזה הסוג שטוען שכדי להשיג בעלות, צריך:

2. "לערבב את העבודה עם הנכס."

זה לא פותר את הבעיה הראשונה, אבל כן פותר חלקית את השנייה, בכך שזה קובע שהשימוש הלגיטימי להומסטד הוא כזה שמערבב פיזית את העבודה עם הנכס.

אבל גם פה יש בעיות, חוץ מהבעיה הראשונה (בעיית קביעת בעלות למטרת שימוש ראשוני):

• ב. כמה עבודה צריך לערבב, בשביל להשיג בעלות?

האם מספיק שעבדתי שנייה? או דקה? האם אני צריך לעשות שינוי פיזי בנכס? ומה נחשב שינוי מספיק? האם זה מספיק שחרטתי מילה על החול בשביל להשיג מעכשיו בעלות על החוף לכל החיים?
זה מפגר לגמרי, אז כבר תגיד שבעצם זה שהלכתי שם מספיק בשביל לערבב את העבודה שלי שם.
ואם זה נכון, יש מיליון אנשים שהלכו שם פעם.. אז איך אתה קובע מי היה ראשון?
נגיד יש קרקע, שמת שם אוהל, הקרקע עכשיו שלך? אבל בקושי ערבבת את העבודה שלך שם, מילולית הרוח יכולה לבוא ולהעיף את כל העבודה שלך משם.
האם אפשר להשיג בעלות על אגם שלם מזה ששחיתי שם ויצרתי גלים וככה ערבבתי את העבודה שלי שם? הגבול לשאלה הזאת יותר מידי שרירותי.

• ג. כמה מהמשאב העבודה נותנת לך? 

אם בניתי בית על החוף, השגתי בעלות על החוף? או אולי על כל האי? או, רק השטח מתחת לבית? וכמה מטרים מתחת? כמה מטרים מעל?
אם לקחתי פרי מהעץ. אז העץ עכשיו שלי? או רק הענף? או רק מה שלקחתי? מישהו יכול לבוא ולקחת את הצמרת של העצים? איך בכלל אמורים להשיג בעלות, על כל העץ?

עכשיו אני רוצה לדבר על התוצאות הרעות של עקרון ההומסטד. כלומר, מה יקרה בעולם שבו הולכים לפי העקרון הזה. ואפילו נניח שלשאלות התיאורטיות מקודם, יש תשובה כלשהי שמוסכמת על כולם.

• א. נוצרים מונופולים על משאבים, וניצול.

לבעלות על פי עקרון ההומסטדינג יש נטייה לייצר מנגנון של משוב חיובי שבו לבעלי נכסים יותר קל להשיג עוד נכסים. הרי רק למי שיש כבר הרבה כסף, יהיה מספיק כסף בשביל לצאת לים ולבנות אסדות גז ולמכור אותו. וכמו במשחק מונופול, יש תמריץ כלכלי להשיג כמה שיותר קרקעות, וברגע שיש לך קרקע אתה יכול לגבות שכירות וככה יכול לקנות עוד קרקעות, וזה תהליך עם משוב חיובי, שבסופו למעט אנשים יש מלא קרקעות ומשאבים ולכל השאר אין כלום, ובעלי הקרקע יסחטו את שאר המשתתפים.

תדמיינו סיטואציה שבה אתם נמצאים על מטוס שמתרסק, והוא בדיוק התרסק ליד אי. אף אחד לא שרד חוץ מכם ועוד מישהו. שניכם מצליחים להגיע לאי, ואז אתם נרדמים מתוך תשישות על החוף. כשהתעוררתם שעתיים אחר כך, מסתבר שהאדם השני הספיק להמסטד את כל הקוקוסים מהעצים, וזה המקור היחיד לאוכל שיש על האי. ואז הוא אומר לכם, שאם אתם רוצים חלק מהקוקוסים שלו, אתם צריכים ל***** לו את ה*****.

תכניסו במקום הצנזור מה שבא לכם, העיקרון ברור. הוא לקח מונופול על המשאבים הטבעיים האלה, שלא הוא יצר, ע"י מעט מאוד מאמץ, וכך קיבל בעלות על משאב בעל ערך עצום ביחס לעבודה שהוא השקיע.

סוציאליסטים אוהבים להשתמש באנלוגיה הזאת, והיא עושה עבודה טובה בלהדגיש את הבעיה במונופול על משאבים טבעיים.
כמובן שהמחשבה שלהם שזה בסדר שלממשלה יש מונופול על משאבים טבעיים, או לוועדי עובדים או עריצות קולקטיביסטית אחרת כלשהי, היא מחשבה מטומטמת כרגיל, והיא חולה בבעיות דומות ואף יותר.

המונופולים האלה יכולים להזיק בעוד דרכים. למשל - חסימת דרכים. אתם בונים כביש, ואז אדם מגיע ועושה הומסטד להמשך הדרך לפני שאתם הספקתם, ואז הוא דורש מכם *מספר גבוה כלשהו* שקל בשביל לקבל את הקרקע שהוא בסך הכל תקע בה שלט שאומר שהיא שלו.

או למשל, אדם עשיר קנה לאט לאט נכסים מסביב לעיר, עד שהוא הצליח לאגוף את העיר, ואז הוא דורש תשלום גבוה מאנשים שרק רוצים לצאת ולהיכנס לעיר.
עם עקרון ההומסטד, אפשר להשיג כוח עצום, באמצעות מעט מאוד מאמץ.

• ב. הבעיה אולי הכי גדולה, היא טרגדיית נחלת הכלל. 

בעולם של הומסטד, מסתבר שאין כמעט דרך לחסוך משאבים. כי אם אתה חייב להשתמש במשהו בשביל לקבל עליו בעלות, אז מה יעשה אדם שלא רוצה להשתמש במשאב אלא לחסוך אותו לזמן אחר? לפעמים הוא לא יוכל לעשות זאת, מפני הפחד שאדם אחר יגיע, וישתמש בו לפניו.
למשל תחשבו על אגם גדול מלא בדגים. מה שיקרה זה שכל דייג ידוג מהר כמה שיותר דגים לפני שהם יעלמו, כדי שיקבל בעלות ויוכל למכור אותם, אבל אז לא ישארו יותר דגים באגם, וכולם ידפקו ואולי ימותו מרעב.
אפשר להגיד שפתרון לכך הוא שתהיה למישהו אחד בעלות על האגם, אבל, מי זה יהיה? ואיך אפשר בכלל לעשות הומסטד לאגם שלם?? וכמובן במצב כזה הניצול והמונופול גדולים מאוד.

• ג. עוד בעיה, היא בזבוז משאבים למטרות הימסטוד.

אנשים יבזבזו הרבה משאבים בשביל לנסות להשיג בעלות על כמה שיותר דברים בזמן מאוד קצר.
אנשים יערבבו את העבודה שלהם בכל העולם בדרכים שאין בהן צורך באמת, רק בשביל קבלת בעלות.
למשל אנשים יבנו שלטים וגדרות שהם לא צריכים באמת, ויעשו מסעות לאיזורים נידחים רק בשביל לקבל בעלות במקרה שבעתיד יימצאו שם משאבים מתחת לקרקע, או שהביקוש לשטח יעלה. זה בזבוז זמן ומשאבים מוחלט.
זאת בעיה שאולי נראית פחות חמורה, אבל היא עדיין קיימת.

דבר אחרון, גם אם נקבל את עקרון ההומסטד, אנחנו עדיין בבעיה, בגלל שהמצב הנוכחי לא נוצר עם שימוש בעקרון הזה. להרבה אנשים כיום יש מלא משאבים וקרקעות רק בגלל קרבה לשלטון, ולא על סמך עקרונות אתים.אז איך אפשר לתקן את זה, בלי ליצור יותר מידי נזק? באנרכו קפיטליזם למשל, איך תתמודדו עם נקודת ההתחלה הזאת? תקחו לאנשים את הבית רק כי הוא נבנה על קרקע שניתנה להם על ידי המדינה? או שתתעלמו מזה ותאפשרו לאנשים להינות מבעלות שהגיע בגלל שחיתות ואלימות ממשלתית, ולא מתוך עקרונות אתיים?