הפרכת התועלתנות, המוסר הדתי והדאונטולוגיה - תסריט הסרטון

פוסט זה מכיל את התסריט לסרטון הראשון בסדרת האתיקה הגאוֹלית: למעבר לצפיה בסרטון לחצו כאן.

פתיחה

שאלות שעוסקות במוסר מלוות אותנו כל החיים. אנחנו עוסקים במוסר כשאנחנו דנים בפוליטיקה, כשאנחנו נחרדים ממעשה נורא שקרה, או כשאנחנו רבים עם חבר על מעשה שפגע בנו. זה אחד הכוחות החזקים ביותר שמעצבים את החברה שלנו ואת חיינו האישיים.
אבל מה זה בכלל מוסר? ואיך אנחנו יודעים מהו מעשה מוסרי?

כדי להבין את זה, בסדרה הזאת נתחיל מהבסיס. נסתכל על התאוריות המוכרות ביותר על מוסר, ונראה איפה הן נופלות – אבל גם נלמד מהן את האינטואיציות החזקות שהן חושפות. מתוך זה אנחנו נבנה את ההבנה של מה זה בכלל מוסר, ואיך אמורה להיראות תאוריית המוסר הנכונה.

אז בואו נתחיל עם הגישה אולי הכי פופולארית:  התועלתנות.

---

הצגת התועלתנות
התועלתנות אומרת בגדול: "המעשה שמביא הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים – זה המעשה הנכון."
המוסריות של המעשה נמדדת על פי סך התועלת שהוא מביא לעולם.

נשמע פשוט. אבל כאן מתחילות הבעיות.

בעיות פרקטיות
קודם כל – איך בכלל מודדים "אושר"?
יש מישהו אחד שנהנה לאכול גלידה, השני אוהב לטייל בטבע, והשלישי מאושר כשהוא מרגיש שסיים פרויקט בעבודה. לכל אחד יש העדפות שונות לחלוטין, כך שאין הסכמה מה עדיף על מה.
התועלתנות דורשת לבחור את המעשה שיפיק הכי הרבה תועלת. אבל אין דרך למדוד מה התועלת שכל מעשה יביא, כי צריך להשוות העדפות בין אנשים שונים. אם מעשה א' יגרום לכך ששמואל יטוס לארגנטינה, ומעשה ב' יוביל לכך שיוסי יקבל מכונית חדשה, אין שום מדד שיגיד לנו איזה מעשה עדיף לעשות, כי אי אפשר להשוות את ההנאה של יוסי לזאת של שמואל בשום אופן אובייקטיבי.

לא פלא שגם בתוך התועלתנים עצמם (והתוצאתנים בכלל, מבחינתי תוצאתנות סובלת מכל/כמעט כל הבעיות שאציג פה על תועלתנות ואין סיבה להפריך אותה בנפרד) יש אינסוף ויכוחים על מה מוסרי ומה לא, כי אין להם כלים אובייקטיביים להחליט איזה מעשה מוביל ליותר תועלת, או מה בכלל נחשב תועלת. האם הנאה רגעית, או אושר ארוך טווח? האם למדוד תועלת לפי הפרשת חומרים במוח, לפי סקרים, או לפי העדפה נגלית? (בחירה חופשית של אנשים בין חלופות).

שאלה חשובה נוספת היא, של מי האושר חשוב יותר – של האנשים שחיים עכשיו, או גם של הדורות הבאים הפוטנציאלים? כי אם גם האושר הפוטנציאלי חשוב, אז אפשר בקלות להגיע לֶמסקנה שהאנשים שחיים היום צריכים להיות עבדים שנותנים את כל כוחם לצורך הגדלת האוכלוסיה. כי תועלת של 100 ל-10 ילדים, גדולה יותר מתועלת של 500 לילד אחד.

כלומר ייתכן שכל ילד בֶעולם מפוּצץ ילדים, יהנה רק חמישית ממה שהילד היחיד יהנה, כי גם אותם ילדים יהיו עבדים שרק מגדילים את האוכלוסיה... אבל בסה"כ זה עדיין יותר תועלת. אבל חברה דיסטופית שכופה על אנשים להיות מכונות לגידול ילדים לא נשמעת מוסרית במיוחד.

ואגב ברור שאין דבר כזה תועלת של 100, או תועלת של 500... זה משפט חסר משמעות כי אי אפשר למדוד תועלת ולהשוות אותה בין בני אדם, אבל בהיגיון התועלתני חייבים לדבר ככה אחרת כל התאוריה הולכת לפח.

אם השוואה של תועלת של שני מעשים בטווח המיידי היא בלתי אפשרית כי אי אפשר למדוד תועלת, אז קל וחומר שהשוואה בין תועלת עכשווית לתועלת עתידית היא בלתי אפשרית.

בנוסף, האושר של מי בכלל נחשב? האם רק בני אדם, או גם חיות? ואיזה חיות? והאם כל בני האדם? האם גם עוברים וגם נכים שכלית? האם האושר של כל בני האדם שווה או שיש כאלה ששווים יותר?

שני אנשים שרוצים להיות תועלתנים יסתכלו על אותה סיטואציה – ויגיעו למסקנות הפוכות לגמרי, או לא יגיעו למסקנה כלל. אבל הדבר הבסיסי ביותר שמוסר צריך לעשות – זה לתת לאנשים שרוצים להיות מוסריים תשובה ברורה ואובייקטיבית. אם הוא לא מצליח בזה – הוא חסַר תועלת (pun intended).

על כל השאלות הבסיסיות האלה תועלתנות לא יכולה לענות, לכן פרקטית וגם תיאורטית, זאת תאוריה לא ישימה.

אבל יודעים מה, גם אם נניח שתהיה הסכמה על כל השאלות הבסיסיות שהבאתי, שזה בחיים לא יקרה... עדיין - כדי לחשב מה יביא יותר תועלת, למשל לפי סטנדרט של הפרשת חומרים במוח... יידרשו עשרות שנים של מחקר ומילארדי שקלים רק כדי להגיע למסקנה שתהיה מאוד רחוקה מוודאית! בגלל שהעולם הוא מערכת כל כך כאוטית, עם כל כך הרבה משתנים שמשפיעים אחד על השני בצורה לא לינארית, גם אם תגיע אחרי 4 שנות מחקר למסקנה בסבירות של 80% לגבי התוצאה של הגדלת התקציב של מערכת הבריאות, למשל... אז פתאום תהיה החלטת ממשלה נוספת לעשות לגליזציה של סמים, ופתאום יהיה מחסור ברופאים בגלל החלטת ממשלה אחרת... ואז כל ההנחות יסוד של המחקר שלך הלכו לפח, והתוצאה יכולה להתהפך לחלוטין! אתה לא יכול לקבל החלטות על כל דבר בנפרד כשיש השפעה הדדית בין ההחלטות. זה פשוט לא מדעי.

אם יש התלבטות בינארית פשוטה ב5 נושאים, כלומר כן או לא:

הכנסת אובר לארץ. אגרות גודש. נסיעה באוטובוס בחינם. הקמת מסילת רכבת חדשה. ו-5: דה-רגולציה למכוניות אוטונומיות.
 
בגלל שכל הנושאים האלה קשורים לתחבורה, כל אחד משפיע על התועלת של השני, כתלות בשלישי! אז כמות התוצאות שצריך לבדוק את התועלת שלהם היא לא 2 כפול 5. שזה גם הרבה... אלא צריך להשוות 2 בחזקת 5 קומבינציות!
כמות האפשרויות גדלה אקספוננציאלית עם כמות ההחלטות... ואלה עוד החלטות בינאריות, שהן הכי פשוטות! 5 בחירות יוצרות 32 קומבינציות. תוסיפו עוד אופציה אחת וזה מוכפל ל64 עולמות אפשריים, עם תועלת שונה לגמרי בכל אחד!!
אתה צריך הרבה אנשים חכמים עם כמות עצומה של משאבים ודאטא בשביל לפתור דבר כזה. ואז ההחלטה "האם בכלל כדאי לעשות את המחקר היקר הזה?" הופכת לשאלה שלא ניתן לענות עליה. כי אין לך מושג מה התוצאות של המחקר יהיו עד שלא תבצע אותו, ואז אין לך מושג אם זה ישתלם או לא, כי אתה לא יודע מראש כמה התועלת תגדל אם תבחר את הקומבינציה הכי טובה.

ואם אתם לא מסכימים שהשאלות האלה חמורות, אז בואו תראו לי דוגמה פרקטית שתועלתנות עובדת ונותנת תשובה אובייקטיבית לשאלה מוסרית. לדוגמה, אני נותן לכם 50 אלף שקל, ויש לכם רק 3 אפשרויות:
1) לממן לילד חולה סרטן טיסה לתאילנד בתור משאלה אחרונה.
2) לממן תא כלא לרוצח שרצח 3 אנשים למשך 20 שנה.
או
3) לתרום לשבט רעב באפריקה.
כמה כסף אתם מחלקים לכל אופציה? ואיך בכלל תגיעו להחלטה?
ואני מאוד הולך לקראתכם, כי במציאות יש עוד אינסוף אפשרויות למה אפשר לעשות עם הכסף, והן גם הרבה יותר מורכבות כל אחת, אז הסיכוי שלכם להגיע להסכמה במציאות הוא הרבה יותר קטן!

תועלתנות היא חסרת תועלת

אחרי כל זה, יש עוד בעיה קטנה...  התועלתנות - לא מביאה תועלת.

זה נשמע מוזר, אבל יש הרבה סיבות למה זה נכון.

דבר ראשון בגלל כל הבעיות שהזכרנו עד עכשיו, למעשה לא תהיה שום הסכמה מהו מעשה מוסרי. גם אם כולם יהיו 100% תועלתנים, עדיין יהיו אינספור סכסוכים על כל דילמה, שיבזבזו אנרגיה במקרה הטוב, ויגרמו למלחמות עד המוות במקרה הרע. וכל מחקר לטובת מדידת התועלת ידרוש כמות עצומה של משאבים אם הוא רוצה להגיע לתשובה עם סבירות מינימלית לפחות.

דבר שני, אם מותר להקריב אדם אחד כדי להציל חמישה כי זה יגדיל את התועלת, אז אולי גם רופא צריך להרוג מטופל בריא ולגנוב לו איברים כדי להציל חולים אחרים שזקוקים להם?

ואם זה המוסר – אז אף אחד כבר לא יסכים ללכת לרופא. במילים אחרות תועלתנות בהכרח יוצרת חוסר וודאות, כי היא לא דוגלת בחוקים נוּקשים שיוצרים אֶמון וביטחון בחברה, וכך היא דווקא פוגעת בתועלת בטווח הרחוק. אם כל רגע מישהו יכול להחליט שכדאי להקריב אותך למען טובת הכלל, אז למה שתשקיע בחיים שלך? למה שתיקח סיכונים ותשקיע לטווח רחוק אם הסיכוי שההשקעה שלך תרד לטמיון גדל? שווה יותר להשקיע בבריאות ובקרירה שלך בעולם שבו אתה יודע שאנשים מוסריים לא ירצחו אותך בתור עיקרון, אבל בעולם שבו אפילו האנשים המוסריים מוכנים להקריב אותך אם יוחלט פתאום שזה יביא יותר תועלת לאחרים, אז אין לך למה להתאמץ, ואתה תחייה בפחד.

בעיה נוספת היא שהתועלתנות דורשת להתחשב גם בתועלת של אנשים רעים.

האם צריך לכלול בחישוב התועלת את ההנאה של היטלר כשהוא הורג יהודים? או ברצון של מיליוני אנטישׁמים בעולם שישראל תושמד? אם לוקחים את התועלתנות ברצינות – אין מנוס מלהגיד שצריך לפחות להכניס את זה לחישוב.

הצורך להתחשב בתועלות של כולם גורם לכך שאנשים יכולים להשתמש בתועלתנות בשביל לִסְחֹט את מי שמאמין בה.
תדעו שיש דרך לשדוד תועלתן, ולצאת מזה!

השיטה היא לבוא אליו ולהגיד לו שאם הוא לא יתן לך 1000 שקל, אתה תחתוך לעצמך את האצבע.
בגלל שבטווח הרחוק סך התועלת שלך מהאצבע שלך ועוד הכסף שתקבל, שווים יותר מהתועלת שהוא יכול לעשות לבד מהכסף, אז בתור תועלתן הוא צריך לתת לך את הכסף.
אם התועלתן יגיד שהוא לא רוצה לתת כי אז אנשים ילמדו שאפשר לִסְחֹט ככה כסף וזה יוביל לפּחות תועלת, אז אתה יכול להבטיח שאף אחד לא ידע, ושזאת הפעם האחרונה שתעשה את זה.
כמובן שבשביל שזה יעבוד אתה צריך באמת להתכוון לזה, אפילו תשתמש בפוליגרף ותוכיח לו שאתה אומר אמת, כי רק אם באמת תתכוון לכך זה יוכל לעבוד, ותוכל לִסְחֹט ממנו כסף.

יודעים מה, זאת סתם דוגמה קיצונית... ניסוי מחשבתי יפה... במציאות זה בטח לא יקרה, אז זה לא רלוונטי! נכון..?

למשל בחיים לא יקרה מקרה שאנשים יחטפו מישהו ויאיימו להרוג אותו בשביל להשיג ממך משהו... נכון?

עכשיו, בעולם שבו אנשים ברמת העיקרון, גם אם עסקה עכשיו תוביל ליותר תועלת במקרה הספציפי הזה, אם ברמת העיקרון הם לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים - לטרוריסטים בעולם כזה אין תמריץ לנסות את זה מלכתחילה. כי הם יודעים שהצד השני לא תועלתן אז אי אפשר לִסְחֹט אותו.

כלומר, תועלתנות מובילה לפחות תועלת, כי היא גם מתחשבת בתועלת של אנשים רעים, וגם היא מאפשרת להם לבצע סחיטה של התועלתן כי הוא חסר עקרונות נוּקשים.

עוד דרך שבה תועלתנות מביאה לחוסר תועלת, היא פרדוקס האושר.
כלומר, המרדף אחרי הנאות ואושר, יכול באופן פרדוקסלי להוביל לפחות אושר והנאה. אם הייתי מציע לחבר אתכם למכונה שכל מהותה היא לגרום לכם להנאה בלתי נגמרת. שאתם לא תחוו שום כאב בחיים, ורק יפזרו לכם במוח חומרים מהנים 24/7 ואתם תחיו בסימולציה של חברה אוטופית. רוב מוחלט של האנשים יזדעזע מזה, בגלל שהנאה זה לא הדבר היחיד בחיים. חשוב להם גם לחיות במציאות ולהיות בעלי השפעה בעולם האמיתי, ליצור, להיות מועילים ולהיות בקשרים עם אנשים אמיתיים.

דבקיצור, בעולם שבו לאנשים אין גבולות ברורים למהו מעשה אסור ומותר, והם חושבים שכל מעשה למען טובת הכלל הוא מוסרי, והמטרה מצדיקה את האמצעים, אז אנשים לא יכולים להיות בטוחים בכלום. כל רגע יחליטו שפירות העבודה שלהם והגוף שלהם יכולים לשמש למען טובתם של אחרים, גם אם הם בכלל אנשים רעים.זה יהיה עולם אכזרי ומזעזע, שאף אחד לא ירצה לחיות בו.

התועלתנים עצמם צריכים להיות הראשונים להתנגד לתועלתנות!

---

סיכום התועלתנות
אז לסיכום – התועלתנות לא מצליחה לאחד אנשים סביב מוסר ברור, ומובילה בסופו של דבר לסתירות ועיוותים מוסריים.

אבל – ברור שיש מאחורי התועלתנות אינטואיציה נכונה כלשהי, והנקודה הנכונה שאנחנו כן רוצים לשמור ממנה היא ההבנה שחברה שמתנהגת באופן מוסרי היא חברה שלאנשים יהיה טוב יותר לחיות בה, כלומר, הם יעדיפו אותה על פני חברה לא מוסרית.

עם זה אני חושב שכולם יסכימו. הטעות של התועלתנים היא להפוך את המדד הזה, להצדקה של הפעולה עצמה. כלומר תועלתנים חושבים, וזה נכון, שחברה מוסרית תוביל ליותר תועלת. אבל מפה לא נובע שמעשה מוסרי הוא המעשה שמוביל לכמה שיותר תועלת. ממש לא.
זה כמו שאדם חכם יותר יקבל ציון גבוה יותר במבחן IQ, אבל אם תרמה במבחן IQ זה לא יהפוך אותך פתאום לחכם יותר.
תועלת זאת תופעת לוואי נחמדה שנגרמת מהמוסר, אבל היא לא מגדירה של המוסר עצמו.

אז בקיצור, מהתועלתנות צריך לקחת את ההבנה שחברה מוסרית תביא ליותר תועלת, אבל התועלת לא יכולה לשמש כהצדקה למעשים. והאתיקה הנכונה צריכה להיות בנויה באופן שונה לגמרי.
זו אינטואיציה ראשונה שלמדנו ונשמור אותה בראש, שבהמשך כשנבנה את האתיקה האמיתית, היא תצטרך לעמוד באינטואיציה הזאת, וגם בכל האינטואיציות שנשיג בהמשך.

 

---

מוסר דתי

הצגת מוסר דתי
הגישה השניה שנבחן היא המוסר הדתי.
כאן הרעיון פשוט: מעשה מוסרי זה מעשה שמתאים לרצון האל.

---

הבעיות במוסר דתי
נשמע ברור – אבל מיד מתחילות בעיות גדולות:

קודם כל – אין הוכחה ודאית שיש אלוהים בכלל. אני עצמי מאמין שיש, כי יש טיעונים טובים בעד. אבל אני גם מבין שיש הרבה אנשים רציונליים וטובים שחושבים אחרת. ואם המוסר שלי מתבסס על ההנחה שיש אלוהים, אז אני בבעיה גדולה מה לעשות איתם, כי אני לא אוכל לשכנע אותם בשום חוק מוסרי.

גם אם יש אלוהים – אין הסכמה שהוא תיקשר עם בני אדם. דֶאיסְטים למשל מאמינים שאלוהים קיים, אך הם לא מאמינים שהוא תיקשר עם בני האדם ונתן להם חוקים דרך נביאים.

גם אם אלוהים תקשר עם בני האדם – אין הסכמה איזו דת צודקת. יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם...

ואפילו בתוך היהדות עצמה – יש רפורמים, קראים, אורתודוקסים... כל אחד מאמין בסט חוקים שונים מאוד.

וגם בתוך הזרמים עצמם! אצל האורתודוקסים יש מחלוקות בלי סוף בין דתיים לאומיים וחרדים למשל.

כלומר – מאז ומתמיד אין שום קונצנזוס על מהו רצון האל.
וזה ברור מאליו. כי בשביל לפרש כל דבר יש צורך בהפעלת שיקול דעת אנושי, וברגע שאתה מכניס את זה, אז כל ה"כוח" של מוסר דתי נעלם, כי הוא לא יכול להתיימר להיות אובייקטיבי וטְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִי.

אבל אפילו אם היינו יודעים מהו רצון האל במדויק... עדיין נשאלת השאלה:
מה בכלל מחייב אותי לקיים אותו? אולי האל רוצה משהו, אבל מי אמר שיש לי חובה לציית?
ואם תגידו "האל עצמו".. אז זאת תשובה מעגלית. כי היא דורשת ממני כבר לקבל לפני כן את רצון האל כמחייב.

כלומר זה יפה שהמוסר הדתי מנסה להיות טרנסצנדנטי, אבל הבעיה היא שבהכרח ההסכמה לקבל את המוסר הזה כמחייב צריך להגיע מהאדם עצמו.

---

סיכום מוסר דתי
אז גם המוסר הדתי נכשל.
אבל אפשר ללמוד ממנו אינטואיציה חשובה.
המוסר חייב לנבוע מהאדם, וגם החיוב למוסר חייב לנבוע מהאדם עצמו.
כל ניסיון להביא מוסר ממקור חיצוני ולכפות אותו על האדם עומד להיכשל פעמיים, גם כי בפרשנות של אותו מוסר חייבים להיות מעורבים בני אדם, וגם כי מלכתחילה בקבלה של אותו מוסר כמחייב, יש צורך בהסכמה והחלטה סובייקטיבית של בן אדם לקבל את אותו מוסר. אם אנשים לא מקבלים את רצון האל כמחייב, אז אין מה לעשות, המוסר הזה פשוט לא יהיה.

 

 

דאונטולוגיה
עכשיו נעבור לגישה שלישית ואחרונה:  הדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה.
הרעיון המרכזי כאן הוא לא לְחַשֵּׁב את התוצאה של מעשה מסויים כמו בתועלתנות, אלא לבדוק האם המעשה עצמו הוא מוסרי ברמת העיקרון.
המבחן של קאנט, שנחשב אבי הגישה הדֶאוֹנְטוֹלוֹגִית, הוא: "תעשה רק את מה שהיית רוצה שיהפוך לחוק כללי."

נשמע יפה: אסור לרצוח, כי אף אחד לא היה רוצה לחיות בעולם שבו אנשים רוצחים אחד את השני, אז לא היית רוצה שרצח יהפוך לחוק כללי. וזה לכאורה פותר הרבה בעיות.

הבעיות בדאונטולוגיה
אבל גם פה, כשמנסים ליישם את זה... מתחילים האבסורדים.

נניח שרוצח מגיע לבית שלך ורוצה להרוג את השותף שלך.
האם מותר לך לשקר לו ולהגיד שהשותף לא בבית?
קאנט אומר – אסור לשקר. אפילו לרוצח! כי לא היית רוצה שלשקר יהפוך לחוק כללי.

אבל מצד שני, ברור שעולם שבו אסור לשקר לרוצחים הוא עולם רע, שאף אחד לא ירצה לחיות בו.

אז מה עושים? עושים "החרגה": החוק הכללי הוא לא "אסור לשקר", אלא "אסור לשקר לאנשים שהם לא רוצחים".
הבעיה היא שאם עושים החרגות כאלה – אז אפשר להצדיק כל דבר!
רוצה לגנוב משמעון? אז תגדיר את החוק הכללי: "אסור לגנוב… חוץ מאנשים בשם שמעון" ואז זה חוק שאתה יכול לתמוך בו. זה נכון ששמעון לא יתמוך בחוק הזה, אז במובן מסוים זה לא יכול להיות חוק כללי רציונלי, אבל גם רוצחים לא יתמכו בחוק שמתיר לשקר לרוצחים! אז לא ברור מה מותר להחריג ומה אסור.

רוצה לאכול בני אדם? לא טוב. אבל אי אפשר לא לאכול כלום, אז בוא נגיד שהחוק הכללי הוא לא "אסור לאכול יצורים חיים", אלא "אסור לאכול בני אדם… אבל מותר לאכול חיות וצמחים." האם החוק הזה מוסרי לפי הדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה?... בכנות... קשה לדעת. אין הגדרה ברורה איזה החרגות חוקיות ואיזה לא.

כלומר – הדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה הופכת להיות משחק של ניסוחים. וכל אחד יכול להגדיר את ה"חוק הכללי" ברמה שמתאימה לו, ולעשות החרגות באופן שרירותי.

יש דֶאוֹנְטוֹלוֹגִים שיגידו שאי אפשר לעשות החרגות בכלל. והפתרון שלהם למקרה של הרוצח, הוא שיש לך התנגשות בין חובות. מצד אחד החובה לא לשקר, מצד שני החובה לעזור לחַף מִפֶּשַׁע. ובמקרה זה החובה השנייה גוברת.

דבר ראשון זה מכניס הרבה בעיות נוספות, למה בכלל התאוריה המוסרית שלכם יוצרת סתירות מלכתחילה? לדעתי זה מעיד על בעיה בתאוריה. אבל גם אם נזרום עם זה, עכשיו אין לכם דרך ברורה להחליט איזה חובה גוברת ומתי! האם באמת בכל מצב תגידו שהחובה לעזור לחַף מִפֶּשַׁע גוברת על החובה לא לשקר? אני בטוח שאתם חכמים מספיק כדי לחשוב לבד על מצבים שבהם זה אבסורדי... ומי מחליט איזו חובה גוברת?

דבר שני אני לא רואה דרך להתחמק מהצורך לעשות החרגות. בעצם ההגדרה שלך של מהו החוק אתה מבצע החרגה. למשל החוק "אסור לאכול בני אדם" הוא החרגה של "מותר לאכול", ו"מותר לאכול" הוא חלק מהחוק "מותר לעשות פעולות עם הפה". רוב הפעולות שאתה עושה היא תת-קבוצה של קבוצת פעולות אחרת. במילים אחרות לא מוגדר מאיפה הגדרת החוקים עצמה מגיעה בדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה, ועל איזה חוק בכלל צריך לחשוב ואיזה לא.

וזה מביא לבעיה עוד יותר עמוקה:
בסוף – בדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה הכל תלוי באינטואיציות סובייקטיביות. יש אנשים שהיו רוצים לחיות בעולם שבו החזק מנצח ויש מלחמות תמידיות. ויש אנשים, למשל קנאים דתיים, שיגידו: "לי לא אכפת לי למות, העיקר שאני הורג כופרים."
בשבילם, חוק כללי שמתיר להרוג – הוא חוק עדיף מחוק שאסור להרוג כלל.

בנקודה הזאת דֶאוֹנְטוֹלוֹגִים יכולים להכניס קריטריון נוסף למהו מעשה מוסרי: "אסור להתייחס לאדם כאמצעי, אלא רק כמטרה בפני עצמו".

אני נוטה בהחלט להסכים עם זה. אבל גם כאן, כמו בקריטריון האוניברסליזציה, לא ברור מהם הגדֶרות וההגדרות המדוייקות שלו, ולכן קשה להפיק ממנו מסקנות פרקטיות.

אז גם דֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה לא באמת נותנת מוסר אובייקטיבי, אלא רק מחזירה אותנו לויכוחים אינסופיים על ההחרגות ועל ההגדרות של החוקים, ועל איזה חוק היית רוצה שיהיה חוק כללי ואיזה לא, שזאת שאלה סובייקטיבית. זה מרגיש שהדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה נותנת קווים מנחים כלליים ומאוד לא ברורים, ובמובן הזה היא לא יותר טובה מתועלתנות.

________________________________________

אז גם כאן – הדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה נופלת. אבל חשוב להגיד שהבסיס שלה בנוי על אינטואיציות חשובות מאוד.

קאנט טוען שהבסיס למוסר איננו בטבע, בהנאה, או ברצון אלוהי, אלא ברציונליות עצמה.

האדם הוא יצור תבוני ולכן חופשי במובן מיוחד: הוא יכול לפעול לא רק לפי דחפים ותשוקות אלא לפי עקרונות שהוא עצמו נותן לעצמו מתוך התבונה.

החופש הזה, האוטונומיה, הוא מה שנותן למוסר את תוקפו: חוקי המוסר אינם נכפים עלינו מבחוץ, אלא נגזרים מהיכולת שלנו כרציונליים לחוקק לעצמנו חוק כללי.

אני מאוד מסכים עם הדֶאוֹנְטוֹלוֹגִיה בעניין הזה, ולכן נראה לי שהיא בנויה על אינטואיציות חשובות, אבל לא מצליחה לייצר מהן מסקנות ברורות ופרקטיות.

________________________________________

 

אז ראינו שלושה גישות מרכזיות:

התועלתנות - לא יכולה למדוד תועלת, מעלה אינסוף שאלות ללא תשובה, ולא באמת מביאה תועלת.

המוסר הדתי - בנוי על הסכמה שלא קיימת ובחיים לא תהיה קיימת על מהו רצון האל, וגם אם היה ידוע – החובה לציית לו לא מבוססת.

הדאונטולוגיה - בנויה על אינטואיציות יפות, אבל מתמוטטת ברגע שמנסים ליישם בפועל את העקרונות המופשטים מידי.

אבל מתוך הכישלונות האלה – קיבלנו אינטואיציות חשובות, שהן כן נכונות.

אלה יהיו אבני היסוד שלנו להמשך הדרך.

בפוסט הבא נבנה ההגדרות מדויקות ונסיק מסקנות ראשוניות – ונכין את הקרקע לטיעון שיגיע אחר כך.

 

בפוסט הבא נבנה ההגדרות מדויקות ונסיק מסקנות ראשוניות – ומתוכם נציג את הטיעון שיוכיח מהי התאוריה המוסרית הנכונה והיחידה!